להתמודד עם פרידה

להישאר לבד ולשרוד, איך עושים זאת?

קשרים ומערכות יחסים | שישי, 02 נובמבר 2012 18:08

הכל התחיל לפני כמעט 4 שנים. הוא היה קצין, ואני הייתי מדריכה. מאוד הורשמתי מההתנהלות שלו בתור מ"מ, אפשר לומר שהוקסמתי. זה לקח קצת-הרבה זמן ולא מעט רדיפות מצידי, אבל כשסוף סוף השתחררתי והיינו ביחד, זה היה שווה כל רגע של המתנה. למרות המרחק הגאוגרפי בינינו היינו בלתי נפרדים. אהבתי אותו כמו שבחיים לא אהבתי מישהו אחר. הפכנו עולמות אחד בשביל השניה. הוא היה הכל בשבילי.

אחרי שנתיים התחילו לצוץ הבעיות. הוא השתחרר מהצבא, התחיל לימודים, ופתאום הפכתי להיות בתחתית סדר העדיפויות שלו.
הוא כבר לא התייחס אליי כמו פעם. הניצוץ בעיניים כבה. ניסיתי להציל את זה, ניסיתי לנער אותו פעם, פעמיים ושלוש, הסברתי לו שאני לא יכולה להמשיך עם המצב כפי שהוא. הוא מצידו לא הבין על מה מדובר, הוא היה עיוור לדברים. הוא לא הבין למה אני נפגעת כשהוא היה אומר לי שהלימודים שלו קשים הרבה יותר מהלימודים שלי. כל תגובה שלו היתה כועסת וצורחת. עד שהגיעו מים עד נפש- והחלטתי לחתוך. הבנתי שאני לא מוכנה להיות עם בן אדם שיש לו התקפי זעם, אני לא אסבול אלימות מילולית. הפרידה הייתה לא נעימה בכלל, והיא הביאה איתה השלכות רבות והתמודדויות. ככה אני עברתי את זה. ואם גם את במצב דומה, הנה לך כמה טיפים:

חוסר הידיעה והשאלה: האם הפרידה סופית?

deathהאם הפרידה סופית? כנראה שכן.

רק עכשיו נפרדנו, וכעת בראש שלי מתרוצצות המון מחשבות. שאלתי את עצמי לא פעם, האם עוד יש סיכוי שנחזור להיות שוב ביחד? האם מדובר בריב ולא בפרידה? האם אני בכלל מעוניינת לחזור אליו? גם הכנסתי לעצמי כל מיני סיטואציות לראש. למשל: הוא עכשיו מגיע אליי על ארבע ומתחנן בפניי שנועדנו זה לזו, איך אגיב? אין כאן תשובה נכונה ותשובה שגויה. את צריכה להסתכל אחורה ולהגיע לבד למסקנות שלך. אני שאלתי את עצמי האם אני רוצה שהוא יהיה האבא של הילדים שלי? האם אני רוצה לקום בבוקר עוד 10 שנים ולמצוא אותו ישן לצידי? לאחר שעניתי לעצמי על השאלות האלה, ידעתי שהפרידה הזאת היא סופית.
אך גם לאחר שהגעתי למסקנה הזאת, ההתמודדות עם הפרידה לא היתה פשוטה.

הניתוק והבדידות

עד עכשיו היינו מדברים בטלפון עשרות פעמים ביום והיינו מעדכנים זה את זו בכל פעולה שהיינו עושים. כל בוקר התעוררתי להודעת "בוקר טוב נסיכה שלי", ובכל ערב "לילה טוב אהובתי". פתאום העולם חרב. הייתי יושבת על יד הפלאפון ממתינה בסבלנות בתקווה לשמוע את הצילצול המוכר. זה לא קרה, ופתאום הרגשתי בודדה בתוך העולם האכזר שבו אנו חיים.
בעניין הזה יש לי שני טיפים:

  1. במקרה שבו את מרגישה שאת חייבת לשתף מישהו קרוב במה שאכלת לארוחת הצהריים, העזרי בחברות ובחברים הטובים. הרי בשביל זה יש חברים.
     
  2. בקשי מחברה טובה לשלוח לך הודעות כמו "בוקר טוב" או "ערב טוב". ההודעות האלה יגרמו לך לחייך ואין כמו ללכת לישון מחוייכת, ולקום למחרת בידיעה שלמישהו אכפת ממך.

יש כאלה שיגידו שאפשר להפרד בדרכי נעם ושאין צורך להתנתק באופן מוחלט. אצלנו זה לא היה המצב. לפחות בהתחלה, אני כן דוגלת בנתק מוחלט.

הפרידה מהמשפחה

אז אני וא' נפרדנו. למה זה אוטומטית קובע שאני גם צריכה להיפרד מהוריו ומאחיותיו? היתה לי מערכת יחסים טובה מאוד עם משפחתו. אמא שלו היתה מבשלת לי אוכל במיוחד (יש לי רגישות למאכלים מסויימים). בנוסף, יש לו אחות בגילי, שהיינו צופות יחד בסרטים ובסדרות טלוויזיה, שלא לדבר על זה שהיינו מלוות בגדים אחת לשנייה ונעשינו חברות טובות.
כמה ימים לאחר הפרידה דיברתי עם אחותו, בתור חברה, ולא בתור האחות של א'. לא ידעתי למה לצפות בשיחה הזאת. הופתעתי מהתמיכה ומההבנה שהיא העניקה לי. מאז, לא נפגשנו אבל דיברנו קצת בטלפון.
עם ההורים שלו החלטתי לנקוט באסטרטגיה שונה. רציתי שא' יהיה זה שידווח להם על הפרידה, וגם חשבתי שכדאי לי להמתין עד שארגע לחלוטין לפני שאחייג אל אימו. רק כעבור כחודשיים צילצלתי אליה. היא הופתעה לשמוע את קולי. לא התכוונתי לנהל שיחה ארוכה אלא רק לשאול לשלומה ולומר לה תודה על היחס החם והאוהב שהמשפחה העניקה לי. היא מאוד שמחה שהתקשרתי והכריחה אותי להבטיח שאם אני מגיעה לאזור, אני חייבת לקפוץ לביקור. השיחה היתה קצרה ועניינית. והכי חשוב- הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון. חשוב לי להדגיש שלא דיברתי איתה על הסיבות שהביאו לפרידה, והיא גם לא שאלה.

הפרידה מהחברים

בדומה לפרידה והריחוק מהמשפחה, גם מהחברים מתרחקים. למה? ככה! כי הם חברים של א' הרבה לפני שהם חברים שלי. אז נכון שהסכסוך שלי לא היה איתם. ואין לי שום סיבה לכעוס עליהם או לריב איתם. אפשר עדיין להשאר איתם בקשר, אבל במינון המתאים. לשלוח הודעה עם איחולי חג שמח ומזל טוב לכבוד יום ההולדת זה מספיק. יש להזהר לא להתערב בחייהם יותר מדי, ולא לנסות ולדלות מידע על חייו החדשים של א'.

הזיכרונות

החדר מלא בתמונות שלנו ביחד מחו"ל, מחוף הים, מהיומולדת שנה שעברה ומהיומולדת לפני שנתיים. גם שולחן הכתיבה מוצף במכתבי אהבה ובכרטיסי ברכה. בזכרונות האלה אפשר "לטפל" יחסית בקלות. יש להסיר את כל התמונות והמכתבים. זה צעד קשה מאוד. אם לא את, אז תבקשי מאמא או מחברה טובה לעשות זאת בשבילך. שימי את הדברים היישר בפח מבלי לקרוא/ להסתכל בפעם האחרונה. אם זה נראה לך בלתי אפשרי, זה בסדר. את לא היחידה. תרכזי את הדברים בתוך שקית ותדחפי את השקית במדף העליון של הארון, מאחורה.
ההתמודדות הקשה יותר היא עם הזכרונות שנשארים בתוך הראש. את הזכרונות האלה אי אפשר לזרוק לפח. כל פעם שתכנסי לחדר את תיזכרי בפעם הראשונה והאחרונה שישנתם שם ביחד. בכל פעם שתעברי על יד הספסל בחוץ, את תיזכרי בנשיקות שהייתם מתנשקים עליו לאור ירח. אני, בכל פעם שרואה ניסן כחולה אני חושבת עליו. ובכל פעם שמופיעה בטלוויזיה התכנית האהובה עלינו, זאת שהיתה עוגן ושתמיד צפינו בה יחד, אני מרגישה צביטה בלב. אותה צביטה בלב היתה מכה אותי כל פעם שהייתי מדליקה את הרדיו, והיו משמיעים שירים שהוא היה מנגן לי בגיטרה. איך מתמודדים? אני לא אומרת לך לעבור בית או לעקור את הספסל ממקומו, כמו שגם אני לא שרפתי עדיין את המפעל של מכוניות ניסן. בכל פעם שאת רואה מישהו או משהו שמזכיר לך את האקס, תגידי לעצמך- "היה טוב. וטוב שהיה". לפעמים לוקח זמן כדי להשתכנע. זכרי שאת לא צריכה להתחרט על הקשר שהיה. אל תתיימרי למחוק את הזכרונות מהראש. יש סיבה לכך שנפרדתם. לא היה לכם טוב ביחד. ההתמודדות קשה, אבל מדובר בקושי זמני. הזמן יעשה את שלו. וגם את, תעשי לעצמך טובה והשתדלי לא להתעכב בכל פעם שאת עוברת על יד אותו ספסל גלמוד. אני אישית לא הייתי מסוגלת לישון בחדרי במשך שבועיים. ישנתי אצל בני דודים שלי עד שהרגשתי מוכנה לחזור הביתה.

התגובות

"מאמי, מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב! אא.. לא אכפת לך שעכשיו אני אצא איתו, נכון?"

מירב החברים, השכנים והמכרים התעדכנו על הפרידה דרך הפייסבוק. קיבלתי תגובות שונות ומגוונות. גם הנייד שלי לא הפסיק לצלצל. אם בא לך לדבר ולשתף, אז בבקשה. אם לא בא לך, זה גם בסדר. אני בחרתי לשתף את החברים הטובים. הרגשתי תחושה של בטחון כשהם הקשיבו לי.
חודש לאחר הפרידה, הייתי בחתונה של חבר קרוב. ההרגשה היתה נוראית להיות נוכחת בארוע בלי א'. והמצב רק החמיר כאשר ניגשו אליי חברים ושאלו מדוע הוא לא הגיע.
גם בקרב החברים של הוריי, שעד לפני שבוע היו נתקלים בי ברחוב או במכולת ושואלים אותי לשלומו של א'. הייתי עונה בעדינות שהוא בסדר ושדרך אגב- נפרדנו. פעם אחת זכיתי לתגובה לא כל כך סימפטית: "אוי חבל. הוא בחור טוב". פעם אחרת שאלה אותי חברה של אימי אם אני רוצה לשבת ולדבר איתה על זה. נעניתי להצעתה בחיוב. התיישבנו על הספסל בחוץ. כן, אותו הספסל שדיברתי עליו בפסקה הקודמת. הסברתי לה שאני יודעת שהפרידה מוצדקת ושלא היה לי טוב איתו, ושהבנתי שהוא לא הבחור בשבילי. אבל בכל זאת- לא קל להתרגל למציאות החדשה. אני שפכתי את מה שישב לי על הלב. והיא הקשיבה לכל מילה. זה מאוד עזר לי לפרוק אצל משהי מבוגרת עם נסיון והסתכלות אחרת- משהי שאיננה קרובת משפחה והיה לי קל יותר לשתף אותה. יכולתי לספר לה דברים שלאימי "צנזרתי", כי לאמא לא רציתי שיכאב לשמוע את הכאב שלי. 

השלב האחרון

כעבור זמן, הרגש קצת נרגע ומתחילים להתרגל לחיים החדשים. עכשיו את יכולה לשבת עם עצמך ו"לתחקר" את מערכת היחסים שהיתה. תבחיני בדברים שהיו בבן הזוג שהפריעו לך. דברים שאז לא הייתי לגמרי מודעת אליהם, כי האהבה היא עיוורת. היום אני מסתכלת אחורה ויודעת בדיוק ממה התעלמתי, מה שכנעתי את עצמי שלא מפריע לי ומה קיוויתי לשנות באישיותו של א'. את לא רוצה לחזור על אותה טעות פעם נוספת ולכן חשוב שתחליטי על מה את לא מוכנה להתפשר בעתיד, בין אם מדובר ביחס שלו כלפייך, בהשקפותיו הדתיות, בהרגלי עישון, בנתון פיזי ובין אם מדובר בכל דבר אחר. עלייך גם לתת לו קרדיט ולמצוא גם את הנקודות הטובות שלו כי אלו הם דברים שתמשיכי לחפש בדייטים הבאים אליהם תצאי. היו לנו תקופות נהדרות ביחד, שאין להמעיט מערכן. עכשיו לאחר שעיצבת לעצמך את נסיך החלומות את מוכנה לצאת לדרך חדשה, לחיפוש אחר אותו נסיך. הוא נמצא שם בחוץ וממתין לבואך. יכול להיות שמדובר במישהו שאת מכירה כבר מהעבר.

היום, יש לי חבר חדש. הדייט הראשון היה לפני חודש. הוא מקסים, מצחיק, עדין, מתחשב, שאפתן, הרפתקן, ערכי, בוגר וילדותי (שילוב נפלא). אני יכולה להמשיך ולהרעיף עליו מחמאות עד מחר אבל אני חושבת שאתן לו לקרוא את הכתבה הזאת ואני לא רוצה לנפח לו את האגו. לכן אוסיף ואומר שהוא הבחור הכי מבולגן שפגשתי בחיי, וזה משהו שנצטרך לעבוד עליו. מישהי פעם אמרה לי שכשזה זה- פשוט יודעים שזה זה. יש לי הרגשה מאוד חזקה שהוא האחד.

לפני שאסיים, אני רוצה להודות ל-א' שהכוונת אותי במשך שנתיים וחצי לעבר מה שאני באמת מחפשת. "הדרך לאושר רצופה מכשולים, אם לא נעבור את הרע, לא נדע להעריך את הטוב".

השתנה לאחרונה ב שישי, 23 נובמבר 2012 20:43

2 תגובות

  • לינק לתגובה רוני ראשון, 27 ינואר 2013 03:11 נכתב ע”י רוני

    באמת כתבה מוצלחת ביותר, אבל עדיין לא הצלחתי להעביר את הכאב של הפרידה...

    Report
  • לינק לתגובה עינת ברגר חמישי, 08 נובמבר 2012 08:40 נכתב ע”י עינת ברגר

    אהבתי את החיבור של נושא הפרידה וה״מסע״ שעוברים עם בן הזוג לפני הפרידה - למשפט האחרון שכתבת בכתבה, הדרך אל האושר אכן רצופה מכשולים... ההסתכלות בצורה הזאת מעוררת השראה. אני מאמינה גם שעלינו להסתכל על כל הדברים החיוביים שיצאו גם מדברים פחות טובים. ריגשת אותי.

    Report

השאר תגובה

יש למלא את השדות המסומנים בכוכבית.