פעם שמן, תמיד שמן

אמיר רואה שמן בכל פעם שהוא מביט במראה

וידויים וסודות | שני, 01 אוקטובר 2012 17:52

אני קם ב - 8:00 בבוקר וממש לפני שאני הולך לעבודה אני אוכל יוגורט דל קלוריות. מהשניה שהיוגורט נכנס לפה מתחילה הספירה. אני יודע שעד שאחזור מהעבודה בשעה 16:00 לא אכניס דבר לפה, כי אסור לי. אני מתבונן במראה והדמות השמנה והענקית שמתבוננת בי חזרה דוחה אותי, היד הענקית, הסנטר הכפול, הכרס העגולה שמאיימת לקרוע את בגדיי. אני עולה על המשקל והוא שוב מראה 67 קילו.

אף פעם בחיי לא הייתי שמן. תמיד הייתי מעט רחב יותר משאר הילדים, אך שמן, מעולם לא. עודף משקל, זאת הייתה ההגדרה של הדיאטנית בקופת החולים, אך זה לא מה שמנע משאר הילדים בכיתה לצחוק עלי. גם בבית לא חסכו ממני ירידות. בני הדודים והמשפחה הרחוקה תמיד זרקו הערות מגעילות שכאלה בשילוב של כינויי חיבה כמו: סופגניה, דוב, בלון ופה גדול. כך יצא שהגעתי ליסודי עם ביטחון עצמי ששואף לרצפה ותיעוב עצמי שלא הייתי מאחל לאויבים הכי גדולים שלי. האירוע המכונן בחיי היה בחטיבה. דיברנו בכיתה על מלחמות ישראל והמורה שאלה איפה  נרצה לשרת בצבא. זאת הייתה הפעם היחידה בכל שנות הלימודים שלי בחטיבה שהצבעתי.

"אני רוצה להיות בגולני" אמרתי. לא ממש ידעתי מה זה גולני, אבל מאז הפעם ההיא שראיתי את בן דוד שלי מסיים קורס קציני חי"ר בטקס מפואר ידעתי שאני רוצה להיות כמותו.

היה שקט בכיתה. ציפיתי שהילדים יצחקו או יגידו משהו, אך הסטירה הגיעה דווקא מהמורה.

דימוי עצמי"כל חיי, גם כעת - כשאני רזה, אני נושא את אותו אדם שמן על כתפיי".

"אוי חמודי, אולי עדיף שתחשוב על מודיעין?" אמרה בטון מזויף ובחיוך מאוס. רק בשלב הזה התחילו הלחשושים ואני שומע את אחת הילדות שיושבות מאחורי אומרת "אפילו המורה חושבת שהוא שמן" ואפילו לא טרחה להנמיך את קולה.

מאז אותו מקרה, החלטתי שמספיק. הספיק לי לחשוש כל פעם שאני יוצא מהבית שמא מישהו יעיר לי על המשקל. הספיק לי כבר להימנע מלהביט לאנשים בעיניים, מלא לשאול את הבחורה החמודה מהכיתה המקבילה אם היא רוצה לצאת איתי לדייט. מאותו היום התחלתי לעסוק בספורט. כל יום רצתי קילומטרים, עשיתי שכיבות שמיכה וכפיפות בטן. הספורט הפך לאובססיה שאני לא יכול להיגמל ממנה עד היום. ככל שעשיתי יותר ספורט, כך גם אכלתי פחות ופחות. אני לא יודע מאיפה היו לי אנרגיות להתאמן אבל בכל פעם שהרגשתי עייף נזכרתי באותו מקרה בחטיבה. בכל פעם שרציתי לעצור בזמן ריצה ארוכה או פעילות ממושכת, הייתי מריץ את הפרצופים של חברי לשכבה לועגים לי.

ההורים ראו את בנם הקטן נעלם להם מול העיניים. החברים והאנשים מסביב כבר הפסיקו לקרוא לי שמן, אבל אני עדיין הייתי רואה במראה את אותו אדם שמן שתמיד ריחף מאחורי עם מנה פלאפל. הוא לא עוזב אותי עד היום. עד היום אני מתעורר באמצע הלילה. תמיד זה אותו חלום, חלום שבו אדם שמן אוכל אותי בעודי בחיים. אני מתחנן בפניו שיניח לי, שכואב לי, והוא אינו נח לרגע, הוא נושך ואוכל וקורע אותי. אני קם בבהלה רק בשביל לראות את חברתי היקרה מחזיקה לי את היד ומחבקת אותי. אומרת לי שהכל בסדר ואני נראה טוב ושאני אפילו רזה מדי. אפילו המשקל מראה שאני רזה, 67 קילו למטר 75. תמיד כשאני מזכיר לה את הסיפור עם המורה בחטיבה היא מזכירה לי ששירתי ביחידה יותר קרבית ממה שאי פעם חלמתי עליה. אני חוזר לישון, עוד מעט צריך לקום לעבודה.

גם בעבודה, כשמציעים לי בורקס ואני ממלמל בביישנות "זה 280 קלוריות", אני "זוכה" לצחקוקים והלצות.

"תגיד לי, אתה בחורה?" שואלים בחיוך.

ואני רק חושב לעצמי, לא אני לא בחורה, אני פשוט שמן...

השתנה לאחרונה ב חמישי, 04 אוקטובר 2012 02:02

1 הגיב

  • לינק לתגובה יורם רביעי, 10 אוקטובר 2012 18:51 נכתב ע”י יורם

    וואי מזכיר לי את עצמי כשהייתי קטן.. תהיה חזק גבר, לא קל בכלל, אבל תדע לך שעם הרבה עבודה עצמית אפשר לבנות את הביטחון העצמי מחדש ולשנות לגמרי את הדימוי העצמי!

    Report

השאר תגובה

יש למלא את השדות המסומנים בכוכבית.